מי מאיתנו לא נזכר מדי פעם בחברים שהיו לו במהלך השירות הצבאי? אני שירתתי בבסיס ליד ירושלים ולא שמרתי על קשר עם אף אחת מחברותיי אבל תמיד שמרתי להן פינה חמה בלב.
לפני כמה שבועות פייסבוק הציע לי כמה פרופילים שאולי ארצה להציע להם חברות ולאחד מהם היה שם ממש מוכר - יניב הופמן. אמרתי לעצמי, מעניין אם זה אותו היניב שהיה איתי בבסיס לפני 25 שנים.
נכנסתי לפרופיל וגיליתי שאכן, זהו אותו יניב מהצבא, יניב שהיה רקדן מחונן בלהקת מחולה הירושלמית. הצעתי לו חברות ודי שכחתי מזה, עד שיום אחד קפצה לי הודעה במסנג'ר - "היי ליבי, מה שלומך? זה יניב". קשקשנו קצת, השלמנו פערים ויניב הזמין אותי להופעת מחול אינטימית שהתקיימה בהרצליה.
רכשתי כרטיסים והזמנתי חברה טובה להצטרף אלי וערב של תרבות וסיפרתי לה שמדובר במופע של יניב הופמן ולהקת מחולה היא אמרה שהיא מכירה אותם דרך חברה משותפת ואהובה והיא כמובן תשמח להצטרף.
"עדיין מחפשים"
"יש את אלו שיודעים הכל או לפחות מסתפקים בלהכיר ולדעת את מה שהם פשוט מכירים ויודעים. ויש את אלו שתמיד מחפשים... מחפשים דרכים חדשות להתנועע, לגשת, לגעת, להשפיע. מחפשים קשרים חדשים, אמיתות חדשות, מחפשים..." כך נכתב על התוכנייה ואני חושבת לעצמי מהו אותו הדבר שכולנו "עדיין מחפשים"?
המופע התחיל עם קבוצת נשים שרקדו ביחד ולחוד, מסתובבות על הבמה במעגלים, מרקדות אחת ליד השנייה, אחת עם השנייה והכל כשלרגליהן נעל עקב אחד. הנעל היתה בצבע סוגל בהיר והיה כמעט קשה להבחין בה.
הרקדניות יוצרות אשלייה של ריקוד מאוזן וקל רגליים ואני כל הזמן חושבת האם הן מוצאות את האיזון בין הגבוה לנמוך, האם הן מחפשות את הדרך הנכונה ללכת בה? האם כמו סינדלה עם נעל אחת הן נסיכות המחפשות את האביר על הסוס הלבן?
לאורך כל המופע חשבתי כי יש משחק בין חיפושו של היחיד, חיפוש אחר זוגיות, חיפוש אחר שיוך קבוצתי.
בין קטעים מוזיקליים של צ'לו עדין ושקט למוזיקה מתכתית וטכנולוגית הכיאורוגפיה של יניב הופמן לא משאירה אף אחד אדיש למה שקורה על הבמה. והמעברים החדים בין המוזיקה הרכה למוזיקה הבועטת משאירה אותנו צופים, תמיד על הקצה, מחפשים מה יקרה עכשישו על הבמה.
חלק מעניין נוסף במופע היה כאשר הרקדניות ירדו מן הבמה ושברו את המרחק מהקהל. הן כמעט נגעו בו, אבל לא. הן עדיין מחפשות את הקשר עם הצופים, אך תוך מספר שניות חוזרות אל הבמה, אל המקום הבטוח.
יניב הוא הרקדן היחיד במופע. פעם הוא חלק מהרקדניות, נטמע בהן כגוף אחד, ופעם הוא מחולל על הבמה והיא כולה שלו. גופו נע בזרימה אחידה עם המוזיקה והאור ונראה שהוא מנסה לחפש ללא הפסקה. בשלב מסוים הוא אף מביט אל האור, מחכה לראות את התשובה אך זו ממאנת להגיע.
בין שלל קטעי המחול, בלט במיוחד, קטע הסולו של אחותו, נועה. גם נועה כמו יניב היא רקדנית זוכת פרסים. על הבמה היא רקדה וחשפה את סודות ליבה. "אני מורה ואני ילדה, אני נשואה ואני בודדה" קולה מהדהדת בחלל האולם, בעוד היא מביאה לידי ביטוי את תחושותיה כאמא, כאישה, כרעיה, כרקדנית, כמורה - גם היא כמו כולנו עדיין מחפשת מי היא, בעבר, בהווה ובעתיד.
בסיום המופע לאחר מחיאות הכפיים, עלו הרקדניות לריקוד הדרן. משהו באנרגיות שעל הבמה היה שונה.
התנועות היו יותר חופשיות, ההבעה על הפנים היתה שמחה יותר, רכה יותר. נדמה היה כי מחיאות הכפיים וקריאות ההתפעלות של הקהל היו בדיוק מה שהרקדניות היו צריכות על מנת להשתחרר ולתת את כל כולן על הבמה.
אין ספק שמופע זה, בדומה למופעי מחול אחרים של להקת מחולה מעלה מחשבות ותחושות שנשארות איתך הרבה לאחר שכבו האורות והמסך ירד.
לפרטים נוספים על להקת מחולה ורשת בתי הספר לריקוד מחולה, היכנסו לאתר https://www.mehola.co.il
שלכן,
ליבי ברגמן
יש לי המלצות נוספות שיתאימו לכל המשפחה
להפוך את התמונות לאלבום מעוצב ומרגש בעזרת שלי מלחי מעצבת אלבומים
