שעת אפס מאת טליה אפלבאום פלד - להתמודד עם ההתמודדות

בעוד שכולנו זוכרים את שעת אפס כשיעור הראשון בבית הספר, שעה בה אנחנו מתנהלים בעייפות ובקושי רב מצליחים להחזיק את עצמנו מרוכזים, עבור טליה אפלבאום פלד שעת אפס היא חזרה אל נקודת ההתחלה. חזרה אל המאבק על החיים כנגד הזמן, כנגד הסיכויים.

את הספר קיבלתי ישירות מטליה ואני מודה שהוא עורר בי רגשות מעורבים. לקרוא על התמודדות לא פשוטה עם מחלה קשה זהו עניין שאינו פשוט, ובוודאי אינו דבר של מה בכך. פתאום הכול מתגמד או לחילופין - מקבל משמעויות גדולות יותר. החיים אינם כפי שהיו. מה שנראה מאוד שולי וזניח מקבל משמעות אחרת ומה שנראה חשוב ומהותי נדחק אל השוליים.

יוני 2015, טליה בת 50 ומגלה כי אובחנה במחלה קשה. מחלה חוזרת, ללא רגישויות גופניות, אך רגישויות "רגשיות". זהו ספר זכרונות (ממואר) חד וחותך המתאר את הכאב, את הסבל ואת אופי השרידות. לפעמים כל כך קשה לראות את האור בתוך החושך.

כריכת הספר שעת אפס צילום שתיים בית הוצאה לאור
כריכת הספר שעת אפס צילום שתיים בית הוצאה לאור

 

טליה אמורה לעבור השתלת עצם ואיש לא יכול להבטיח לה כי התהליך אכן יצליח. ובתי חולים, כידוע, אינם מקום סימפטי ונחמד. מלון ארבע העונות זה לא. ולכן, זוהי עדות כואבת, מלאה בחמלה עצמית וסלחנות אך יחד עם זאת מלאה בביקורת כלפי מערכת העובדת על פי בירוקרטיה ופרוטוקלים אשר מטרתם לקבל החלטות רפואיות מבלי לראות את החולה ובני משפחתו כישות מתמודדת אחת.

זוהי נובלה הכתובה בגוף שלישי. היא כמו מסתכלת על עצמה מבחוץ. היא פסיכולוגית מחוננת, מלמדת, לומדת בעצמה, מתלבטת האם ללכת לכנס כזה או אחר, מטפלת במטופלות שלה ומאזינה בקשב רב לכל מי שצריך אותה. אך פתאום היא נכבית. השמיים נופלים והיא חולת לימפומה מסוג נון הוצ'קינס. מחלה קשה עם סיכויי שרידות בינוניים. פתאום עליה להתמודד עם עצמה.

אך טליה באומץ רב בוחרת ש"לא להסתכל על סטטיסטיקות". שרידות זו מילה שהיא מבינה, כי המחלה חוזרת. היא הייתה ברמיסיה תשע שנים, והיא כבר למודת בדיקות ומונחים רפואיים: ביופסיה, פט סי-טי ובדיקת מח עצם הן לא מילים זות לה. היא לא סובלת מרגישויות לכימותרפיה, אך היא מרגישה רזה, חשופה ומבוהלת. מהדהדת שבירות. נתונה לחסדי רופאים, למצבי הרוח של אחיות עייפות במשמרות קשות ולחסדי ביטוח לאומי. חולה המתעקשת להישאר בבגדיה, אולי בכלל לא להיכנס לתוך הטייטל הזה, "חולה". הריח מעורר בה בחילה והיא מנסה לשמר משהו מהעולם הישן.

בתוך הקרב על חייה, היא מנסה לשמור על תפקיד חייה - עדיין הילדים שלה צריכים אותה. חייל ותלמיד תיכון אשר נוכחותם המנטלית מחממת לה את היום. היא מספרת עליהם לצוות הרפואי, ורומזת בכך שכדאי להתייחס אליה. היא רוצה שיראו אותה, שישמעו את קולה, שיטפלו בה כמו שצריך. שיעשו הכול בכדי לרפא אותה מהחבל המפתל את החופש שלה, שמשתלט על הכאב שלה, שגונב את זהותה. אך לשווא.

מטופל מקבל תמיכה, צילום Jon Tyson מאתר UNSPLASH
מטופל מקבל תמיכה, צילום Jon Tyson מאתר UNSPLASH

אפלבאום כותבת את זכרונותיה מתוך כאב אך גם מתוך השלמה. היא מתארת שרידות, מציאת כוחות מתוך הבלתי אפשרי, ומציגה מספרת מבודדת שהקורא שומע אך ורק את קולה, המסופר, לכאורה, מבחוץ. כך חווית הקריאה כאן מועצמת. הנובלה קטנטנה, אך מהדהדת חודש קשה בחייה של הכותבת וללא פילטרים. כך היא מביאה קול נוקב, צופה, בו כל הגורמים הבירוקרטיים והרפואיים מסתכלים על החולה - עוד מיטה בה נדרש טיפול. עוד תיק רפואי לסגור.

בנוסף לכך היא מאושפזת בבידוד. המוות מקונן סביבה, וככותבת היא מצליחה להדהד את שאלת הנשיות, הזהות, ההזדקנות ואת ההתמודדות עם המחלה. הרי כולנו נחווה באיזשהו שלב בחיינו אזרחות כפולה- אשפוז, התמודדות עם משבר בריאותי כזה או אחר, ונזנח לרגע את חיינו הבריאים, המלאים בשגרה. לעיתים הרוטינה המשעממת יכולה למעשה להוות געגוע.

כמו כן, אפלבאום לא חוסכת דבר מהקוראים. היא יוצרת כתיבה בועטת ונוקבת המבטאת את הנוקשות של צוותי הטיפול כלפי החולים. לעיתים הייתה מעדיפה להיות שקופה, כמו עובדי הניקיון, ורק להסתכל מבחוץ על הכאב הנמצא במחלקה.

דמותה של טליה, המגלמת את הכותבת עצמה, מייצגת אישה חזקה ושורדת, שאינה מהססת לעמת את קוראיה בתחושת האין-אונים שבחולי. נרטיב השרידות מובא כאן ביתר שאת, והוא מייצג אותה, כאישה המצליחה להתפתח עם כל מה שעובר עליה.

הכאב, ההשלמה, הבידוד והבדידות מביטים על הקורא מכל דף. זוהי עדות ספרותית חשובה, חיונית, חותכת, שגם מבשרת געגוע והמון חרדה.

שעת אפס/ טליה אפלבאום פלד, 113 עמודים, שתים- בית הוצאה לאור, 2021

להשיג בחנויות הספרים

שלכם,

עדי דקל

צוות Try &Smile = Tryile

פרסומת + כיתוב
רוצים שנכתוב על העסק שלכם,

ספרו לנו עליו בטופס הבא:

פוסטים אחרונים:
Tryile
פוסטים קשורים
דילוג לתוכן